החלטה בתיק רע"א 1530/13

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 28.1.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ע' צ'רניאק), בתיק רע"א 27131-09-12, בגדרו התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבות 2-1 (הנתבעות בתיק העיקרי, להלן: המשיבות) על החלטת בית משפט השלום מיום 11.7.2012 בת"א 12203-09-09 (כב' סגן הנשיאה א' קידר) ובו נקבע כי החלטתו של בית משפט השלום בטלה, כיוון שלא היה מקום להכריע בשאלת נטל ההוכחה שלא במסגרת פסק דין סופי.

רקע והליכים קודמים

2.        בבית משפט השלום בתל אביב-יפו מתנהלת תביעה שהגיש המבקש נגד המשיבות והמשיבות הפורמאליות בהליך דנא. עניינה של התביעה, כעולה מכתב התביעה המתוקן שצורף לבקשה שלפני, הוא תאונת עבודה שאירעה למבקש ביום 7.9.2006, בעת שעבד אצל המשיבה 1, הארגז - מפעל תחבורה בע"מ. על פי הנטען, בעת שהמבקש ניסה לתקן שער חשמלי בכניסה למפעל, לבקשתו של השומר שבשער, חיבר הלה את זרם החשמל והשער נסגר על המבקש. כתוצאה מכך, נפגע המבקש והובהל לבית החולים. על פי הנטען, כתוצאה מהתאונה נגרמו למבקש פגיעות שונות, ביניהן פגיעות נוירולוגיות. יצוין כי הצדדים חלוקים אודות הנסיבות שבהן אירעה התאונה.

3.        במסגרת בירור התביעה האמורה, ביום 13.4.2010, פנה המבקש אל המשיבות בבקשה לקבל צילומי וידיאו מיום התאונה, שתיעדו לטענתו את האירוע. נטען, כי התאונה תועדה באמצעות מצלמת וידיאו שצילמה את השער ולפיכך אף את התאונה. המשיבות הודיעו למבקש כי על פי הנוהג במפעל, צילומי הווידיאו נשמרים למשך שבועיים ימים בלבד, ועל כן אין בנמצא סרט וידיאו המתעד את התאונה.

4.        נוכח האמור, ביום 7.10.2010, הגיש המבקש לבית המשפט בקשה במסגרתה עתר כי בית המשפט יורה על "העברת נטל השכנוע ונטל הראיה אל כתפי הנתבעות [המשיבות]". בבקשה נטען, כי אין מחלוקת שבמקום התאונה ובמועד התאונה פעלה מצלמת וידיאו שתיעדה את האירוע, וכי המשיבה 1 השמידה את הראיה האולטימטיבית והחשובה ביותר בתיק. נטען, כי המשיבה 1 ידעה אודות התאונה באותו היום שאירעה והיא הייתה מחויבת לשמור את צילומי הווידיאו שתיעדו את שהתרחש.

           בתגובה לבקשה, טענו המשיבות כי לא ניתן להגיש בקשה להעברת נטל הראיה כהליך ביניים בתביעה אזרחית, וכי יש להעלות טיעונים בכגון דא בסיכומי הצדדים. מעבר לכך, נטען כי אין חובה בדין שמכוחה חייבות המשיבות לצלם את מקום התאונה, וכי גם אם קיימות מצלמות ברשות המשיבות, אין חובה עליהן לשמור את הצילומים למשך פרק זמן כלשהו. המשיבות הדגישו כי בהודעתן לפיה צילומי הווידיאו של מצלמות האבטחה במפעל נשמרים למשך שבועיים ימים, לא הייתה משום הודאה כי התאונה אכן צולמה בפועל.

           בתשובה לתגובת המשיבות, טען המבקש כי אין הוראה בדין שאוסרת על הגשת בקשה להעברת נטל הראיה כהליך ביניים בתביעה אזרחית. אשר לטענות המשיבות לגופן, נטען כי טענתו של המבקש מתמצה בכך שמכיוון שהתאונה צולמה בפועל במצלמות האבטחה, אזי קמה חובה למשיבות - אשר ידעו אודות התאונה עוד ביום שבו ארעה והיה עליהן לדעת כי מדובר בראיה מהותית למקרה של תביעה עתידית - לשמור את הצילומים הללו למשך תקופת ההתיישנות, דהיינו למשך 7 שנים.

5.        ביום 11.7.2012, לאחר שהתקיימו מספר ישיבות בהן נדונה בקשת המבקש, ביניהן ישיבת הוכחות (!) שבמהלכה נחקר מנכ"ל המשיבה 1 בנוגע לצילומי הווידיאו, ואף הוגשו סיכומים מטעם הצדדים, החליט בית משפט השלום לקבל את הבקשה. בהחלטה נקבע, כי אין מחלוקת בין הצדדים שכיום לא קיימים צילומי וידיאו של התאונה. עוד נקבע, כי המשיבה 1 לא שמרה את סרט הווידיאו, על אף שזה היה בשליטתה, וכי צילומים אלה היו יכולים לשמש ראיה באשר לנסיבות התאונה. בנוסף נקבע, כי גם אם מצלמת האבטחה לא צילמה את מקום התאונה, דהיינו את השער, ניתן היה להציג צילומי וידיאו. לפיכך, נפסק כי נגרם למבקש נזק ראייתי בשל אי שמירת צילומי הווידיאו ולכן "נטל הראיה יעבור לנתבעת [המשיבה 1]" (ההדגשה הוספה), אך לא לנתבעים האחרים. אקדים את המאוחר ואציין כבר עתה, כי לא ברורה נפקות ההחלטה, ככל שיש כזו, לעניין סדר הבאת הראיות, וגם לא ברור האם השימוש במונח "נטל הראיה" היה מכוון, או שהכוונה היתה ל"נטל השכנוע" (על משמעות מונחים אלה ראו להלן).

6.        כלפי החלטה זו הגישו המשיבות בקשת רשות ערעור לבית משפט קמא. בית המשפט החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וקיבל את הבקשה. בפסק דינו מיום 28.1.2013, קבע בית המשפט המחוזי כי לשיטתו לא היה מקום להכריע בעניין זה בשלב שבו נמצא ההליך. בנוסף נקבע, כי החלטת בית משפט השלום אינה מנומקת וכי לא נמצאה בה הכרעה עובדתית משכנעת לפיה אכן היו קיימים צילומי וידיאו שהיו עשויים לשמש ראיה לנסיבות התאונה. זאת בפרט נוכח עדותו של מנכ"ל המשיבה 1 שהעיד כי לא הייתה כל מצלמה שצילמה את שער המפעל. לפיכך, בוטלה החלטתו של בית משפט השלום ונקבע כי הנושא ייבחן בשנית בתום הדיון בתיק העיקרי. על המבקש הוטלו הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

הבקשה

7.        המבקש טוען כי בקשתו מעלה שאלה משפטית חשובה החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהליך. כך נטען, כי סוגיית העברת נטל הראיה ונטל השכנוע היא סוגיה מורכבת, וכי מן הראוי שבית משפט זה יידרש לה. עוד נטען, כי למבקש נגרם עיוות דין, בשל קביעותיו של בית משפט קמא. לגופם של דברים, נטען בין היתר כי בית משפט קמא שגה בקבעו כי בית משפט השלום לא נימק את החלטתו כדבעי. בעניין זה נטען, כי בית משפט השלום נסמך על חזקה עובדתית וטעמים שבהיגיון בקבעו כי ניתן היה להציג צילומי וידיאו אף אם המצלמה לא הייתה מכוונת לשער המפעל, וכי לא היה מקום להתערב בקביעותיו אלה ולקבוע תחתיהן קביעות עובדתיות שהתבססו על התרשמות מעדותו של מנכ"ל המשיבה 1, שאיננה התרשמות בלתי-אמצעית. לחלופין נטען, כי בית משפט קמא שגה משלא החזיר את הדיון לבית משפט השלום כדי שזה ינמק את החלטתו. לעניין זה הודגש, כי במקרים רבים אחרים, במיוחד כאלה שנדונים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כב' השופטת ע' צ'רניאק, כבמקרה דנא, קיימת "מגמה" לפיה מוחזר הדיון לבית משפט השלום על מנת שזה ינמק את החלטתו כדבעי. המבקש אף הגיש בקשה להוספת מסמך, ובה הפנה להחלטה מיום 7.4.2013 של כב' השופטת ע' צ'רניאק בתיק אחר, שבמסגרתה המליצה השופטת לצדדים להסכים לביטול ההחלטה מושא התיק האחר ולהחזיר את הדיון בעניין לבית משפט השלום, על מנת שזה יבחן את העניין בשנית ויפרט את טעמי הכרעתו.

           עוד נטען, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי לא היה מקום לדון בעניין נטל הראיה שלא במסגרת פסק הדין הסופי. בעניין זה נטען, כי קביעה זו מרוקנת הלכה למעשה את ההחלטה בדבר היפוך הנטל, שכן להיפוך כזה יש משמעות גם בעניין אופן ניהול המשפט ובפרט בעניין סדר הבאת הראיות, ובנוסף היא פוגעת בחקר האמת וביעילות הדיונית, שכן הצדדים השקיעו זמן ומשאבים רבים בהתדיינות בעניין זה. בנוסף נטען כי בית משפט קמא קבע ממצאים באופן פוזיטיבי בנוגע לנטל הראיה, וכי לא היה מקום לעשות-כן מקום בו הוחזרה ההכרעה בעניין לבית משפט השלום במסגרת פסק הדין הסופי. בעניין זה נטען כי בית משפט קמא למעשה "כבל את ידיו" של בית משפט השלום, וכי מכל מקום קביעותיו בעניין זה הן שגויות לגופן.

           אשר להוצאות המשפט שהוטלו על המבקש, נטען כי אלה נפסקו תוך חריגה מהעקרונות שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה, וכי מכל מקום ההוצאות שנפסקו היו גבוהות ביותר ובלתי מידתיות. הודגש כי בבית משפט השלום לא נפסקו הוצאות משפט, חרף העובדה שהתקיימו ארבע ישיבות בעניין.

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה שחורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). ודאי כך מקום בו מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על החלטת ביניים כבענייננו. במקרה דנא, לא שוכנעתי כי עניינו של המבקש מצדיק מתן רשות ערעור על פי אמות מידה אלה, מה גם שפסק דינו של בית משפט קמא מקובל עליי לגופו של עניין, כפי שיפורט להלן.

           יתרה מכך, הבקשה דנא היא הזדמנות לעמוד על מושכלות יסוד, שלמרבה הצער לא היו ברורות למבקש, מה שגרר אחריו התדיינות ממושכת ומיותרת בתכלית, שהעסיקה שלוש ערכאות.

9.        בטרם אתייחס לגוף העניין, ראוי להקדים מילים אחדות לעניין הטרמינולוגיה הצריכה לענייננו. המושגים "נטל השכנוע", "נטל הראיה" ו-"נטל ההוכחה", בהם נעשה שימוש תדיר, משמשים פעמים רבות בערבוביה לתיאור שני מושגים יסודיים. המושג האחד הוא "נטל השכנוע" (שפעמים כונה "החובה מס' 1", ראו ע"א 641/66 אריה נ' קליבנסקי, פ"ד כא(2) 358, 363 (1967), להלן: עניין אריה), והוא החובה המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו במידת ההוכחה הנדרשת במשפט. במשפט האזרחי, כידוע, החובה המוטלת על בעל הדין היא להוכיח את טענותיו במאזן הסתברויות. במשפט הפלילי, החובה המוטלת על המדינה היא הוכחת טענותיה, התומכות באשמתו של הנאשם, במידה שהיא מעבר לכל ספק סביר. נטל השכנוע הוא אפוא "החובה העיקרית במשפט" (ע"א 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד 504, 522 (1950), להלן: עניין זרקא), ועל פי רוב הוא קבוע ואינו עובר משכמו של בעל דין לשכם יריבו (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 36 (2006), להלן: עניין המגן). השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי (שם, פסקה 13), ואי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897 (2003)). יודגש, כי נטל השכנוע איננו אחד במשפט. אמנם, נהוג לומר כי נטל השכנוע במשפט האזרחי מוטל על התובע, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה". אלא שכאמור, השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, ועל כן בעניינים מסוימים במשפט, יתכן שנטל השכנוע ירבוץ, לצורך אותו עניין, על כתפיו של הנתבע, הגם שנטל השכנוע להוכחת טענות התביעה ממשיך לרבוץ על כתפיו של הטוען להן, הוא התובע. כך למשל, מקום שבו במהלך התביעה מועלית טענת התיישנות כטענת הגנה. במקרה כזה, יהא נטל השכנוע, לעניין טענה זו, על כתפיו של הנתבע.

           המושג השני הוא "נטל הבאת הראיות", והוא מתאר את החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע (על כן הוא מכונה לעתים "החובה מס' 2", ראו עניין אריה, בעמ' 363). זהו נטל דיוני, המוטל על בעל הדין להביא ראיות כדי לעמוד בנטל השכנוע - אם נטל זה מוטל עליו - או כדי לשמוט את הקרקע מתחת לראיות שהביא יריבו - אם נטל השכנוע מוטל על זה האחרון (עניין המגן, בעמ' 36). נטל הבאת הראיות אמנם מוטל בתחילה על מי שנושא בנטל השכנוע, אך הוא עשוי לעבור מבעל דין אחד לאחר במהלך המשפט (עניין זרקא, בעמ' 523; עניין אריה, בעמ' 363). כך, כאשר הצד שנשא בנטל הבאת הראיות הביא די ראיות כדי להוכיח את טענתו, עובר נטל זה, הנטל להביא ראיות, אל בעל הדין השני, כדי שזה יביא ראיות מצידו במטרה להוכיח את טענתו ולהפריך את טענתו של הראשון (ראו ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82-81 (2001)).